מערכת סולארית עסקית

יעד ייצור החשמל ממקורות מתחדשים של מדינת ישראל עומד על 10% עד שנת 2020, זהו יעד שאפתני למדינה כמו ישראל ונכון לשנת 2013 כלל לא בטוח שהיא תוכל לעמוד בו.

אחד הנושאים המרכזיים בהקשר של אנרגיות מתחדשות וייצור חשמל הוא התחום הסולארי. במדינה כמו ישראל יש היגיון ברור מייצור חשמל באמצעות מתקנים סולאריים ולכן בשנים האחרונות המדינה מנסה לקדם הקמת מתקני ייצור כאלו בכמה דרכים.

על מרבית הייצור הסולארי אחראיות בפועל מערכות עסקיות בינוניות – זאת כי המערכות הביתיות הן קטנות ומעטות מדי ועוד אין תחנות כוח סולאריות של ממש בישראל. מערכת סולארית עסקית מאפשרת לאלו שיש להם שטחי גג פנויים לייצר הכנסות על ידי הרכבת מערכת פוטו-וולטאית על אותם גגות פנויים.

מערכת סולארית עסקית, בהגדרתה ובמהות ההסדרה שלה בידי המדינה, היא מערכת המוקמת לצרכים מסחריים ועל ידי גורם מסחרי-עסקי.

אלו מערכות שניתן לראות על גגות של מפעלים, בניינים עסקיים, מתקנים מסחריים (תחנות דלק למשל) ועל מתקנים חקלאיים למיניהם. נעשים מאמצים מסוימים להקמת מערכות קרקעיות, אך נכון למחצית 2013 עוד לא נבנו והופעלו מערכות כאלו בישראל.

הגדרת מערכת סולארית עסקית – גודל המערכת

במסגרת הסדרת תחום ייצור החשמל הסולארי – תחום עליו מופקדים גורמים שונים כגון משרד האוצר, משרד התשתיות, רשות החשמל וחברת החשמל עצמה – נקבעו הגדרות למערכות סולאריות עסקיות. הגדרות אלו מתייחסות בעיקר לגודל המערכת, קרי תפוקת ייצור החשמל שלה.

מערכת סולארית עסקית היא מערכת המסוגלת לייצר 15-50 קילוואט של חשמל באמצעות מודולים פוטו-וולטאיים (פאנלים סולאריים). ישנה הגדרה למערכות ייצור גדולות של מעל 50 קילוואט, אך אלו לא כל כך קיימות עדיין בפועל כמתקני ייצור בודדים בשוק הישראלי.

מעבר לזה, מערכת סולארית עסקית כוללת את הפאנלים הסולאריים המותקנים על גג פנוי וגדול, ממיר מתח ושאר רכיבים. בהתאם לסוג ההסכם מול המדינה, המערכת כוללת חיבור לרשת הארצית או חיבור ישיר למונה התעו"ז של היצרן.

התמריצים להקמת מערכת סולארית עסקית

כיום, קיימים למעשה שני אמצעי תמרוץ ממשלתיים להקמת מערכות סולאריות, הראשון הוא הסדרה יצרנית המקנה תעריף חשמל סולארי מובטח ל-20 שנה והשני הוא הסכם "מונה נטו" הצפוי להיות מיושם לקראת סוף שנת 2013. המודל הראשון והוותיק יותר כולל מכסות ייצור והבטחת תעריפים מיוחדים לבעלי המערכות, כאשר החשמל נמכר למעשה לחברת החשמל.

המודל השני מאפשר ליצרן החשמל לצרוך בעצמו את החשמל הסולארי וכך לחסוך את חשבון החשמל ההלך ומתייקר, כאשר עודפים נמכרים לחברת חשמל בתעריף גבוה. במודל "מונה נטו" האישורים למערכת פשוטים יותר והסרבול והמורכבות של מכסות הייצור אינם קיימים בעיקרון.

המצב בעבר, וכיום

הקמת מערכת סולארית עסקית הייתה בראשית קידום התחום הסולארי (תהליך שנמשך סה"כ כחמש שנים בינתיים ואף פחות מכך באופן מעשי) עניין מאוד כדאי מבחינה כלכלית, למרות העלות הגבוהה מאוד של המערכות באותה תקופה.

כיום עלות הקמת מערכת סולארית פוטו-וולטאית ירדה משמעותית עם התפתחות הטכנולוגיה וכניסת יצרניות סיניות של פאנלים סולאריים, אך גם התמריצים הממשלתיים השתנו.

בעבר, תעריפי הייצור המובטחים ל-20 שנה של מערכת סולארית עסקית נעו בסביבות המחיר של 1.50 ש"ח לכל קוט"ש מיוצר – זה היה תעריף גבוה משמעותית מעלות החשמל "הרגיל".

אך כמה מכסות מאז התעריפים הגבוהים ההם, כמה תהליכי הסדרה יצרניים לאחר מכן ולאחר התפתחויות שונות במשק החשמל ובמשק הישראלי בכללותו, הנושא הפך מורכב יותר. כיום תעריפי היצור המוענקים לבעלי המערכות החדשות יותר הינם נמוכים משמעותית (כ-90 אגורות לקוט"ש) מרמות המחיר שהיו נהוגות בשנים הראשונות.

בנוסף, מכסות ההסדרה הפכו נדירות יותר, קטנות יותר ומורכבות יותר להשגה עבור היזמים בעלי המערכות. הסכם "מונה נטו" הצפוי להיכנס לתוקפו במהלך 2013 נועד לשנות את המצב ולהחזיר את ייצור החשמל הסולארי לתחום הכדאיות הכלכלית (במימון מתאים ועם אישורי ההסדרה המתאימים הייצור כלכלי גם בתעריפים הנמוכים יותר) ולתנופה מחודשת.

מערכת סולארית עסקית היא נושא שבהחלט ראוי לבעלי עסקים ושטחים מסחריים רלבנטיים לבחון. אפשרויות המימון קיימות ואין ספק שזהו נושא שעוד נשמע עליו רבות בשנים הבאות.